קט ואח' נ' עין נטפים מפעלי מים וביוב אילת בע"מ

החלטה

בפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה השבת מלוא הכספים אשר נגבו שלא כדין, לטענת המבקש, בגין צריכת מים משותפת (להלן: "בקשת האישור"). בקצירת האומר יצויין כי לטענת המבקש, החל משנת 2006, עת קיבלה חברת עין נטפים מפעלי מים וביוב אילת בע"מ (להלן: "המשיבה") את האחריות על משק המים בעיר אילת, החלה היא לגבות כספים בגין צריכת מים משותפת, בלא כל תיעוד לכך ומבלי שלתושבים ניתנה יכולת להתחקות אחר מדיניות הגביה. בהתאם לכך טוען המבקש, גובה המשיבה כספים בגין צריכת מים משותפת שלא כדין וכאוות נפשה, מבלי שלתושבים יכולת ללמוד את התופעה ולהתגונן מפניה.

עוד טוען המבקש, כי אופן הניהול של המשיבה ואחזקה לקויה של תשתית המים מצידה, גורם לעלויות גבוהות, שלא לצורך, וזאת על גבם של צרכניה – תושבי העיר אילת.

יצויין כי בתיק זה נוהלו ומנוהלים עד לרגע זה, הליכים מקדמיים רבים וכן כי לתיק בית המשפט הומצאו כל כתבי הטענות הנוגעים לבקשת האישור (בש"א 2204/08).

ביום 18.6.09, החליטה השופטת אבניאלי כי: "יודיעו ב"כ הצדדים תוך 20 יום מהיום אם הם מסכימים שההחלטה תינתן על בסיס החומר המצוי בתיק ללא צורך בדיון במעמדם."

ביום 9.7.09, הגישה המשיבה עמדתה במסגרתה היא מסכימה למתווה האמור ובלבד, שיותר לה להגיש תשובה קצרה לתגובת המבקש (אשר הוגשה ביום 8.7.09) בתוך 9 ימים ממועד מתן החלטת בית המשפט בנדון. בית המשפט נעתר לבקשה זו ביום 22.9.09.

המבקש מצידו הגיש, ביום 22.7.09, תגובתו להצעת בית המשפט אותה "מינף" לצורך הגשת תגובה לעמדת המשיבה והבקשה הנלווית לה מיום 9.7.09, על אף שלא הותר לו לעשות כן. בשולי הדברים נכתב, כי המבקש מקבל אמנם את המתווה המוצע, אלא שלשיטתו הכרעת ביהמ"ש צריכה להינתן אך על יסוד כתבי הטענות המצויים בפניו, היינו מבלי להיעתר לבקשת המשיבה להגיש "תגובתה הקצרה".

ביום 5.10.09 הוגשה תגובת המשיבה, בהתאם לרשות שניתנה בהחלטה מיום 22.9.09. לכאורה, יכול היה בית המשפט לפנות וליתן החלטתו בבקשת האישור, אלא שביום 8.11.09, הגיש המבקש הודעה לבית המשפט, מלווה בתצהירו, אשר איננה אלא מענה ישיר לתגובת המשיבה מיום 5.10.09. הודעה או ליתר דיוק, תגובה זו, הוגשה לתיק בית המשפט, מבלי שהמבקש עתר וכל שכן, הורשה לעשות כן.

בכך לא נסתיימה התכתשות הצדדים, שכן ביום 22.11.09 הוגשה תגובה מטעם המשיבה להודעת המבקש מיום 8.11.09. מיותר לציין, כי גם תגובה זו הוגשה ללא כל קבלת רשות ובניגוד לסדרי הדין.

לאחר שניאותו הצדדים לסיים חילופי התגובות ביניהם וכל זאת כאמור, מבלי שניתנה החלטה שיפוטית המאפשרת זאת, הגיש המבקש, ביום 15.12.09, בקשה להורות על סיכום טענות הצדדים (להלן: "הבקשה השניה"), שכן לטענת המבקש, המשיבה בתגובותיה, לרבות אלו אשר הוגשו החל מיום 5.10.09, מוסיפה טענות ומסמכים לתיק, אשר זכרן לא בא במסגרת כתבי הטענות "המקובלים", היינו – בבקשת האישור, בתגובה לה ובתשובה לתגובה.

המשיבה מצידה, הגישה, ביום 3.1.10, תגובתה לבקשה השניה, במסגרתה הביעה התנגדות למבוקש. לשיטתה, תיק זה בשל למתן החלטה על סמך התיעוד המצוי בתיק בית המשפט וכי אין כל צורך בסיכומים מטעם מי מהצדדים.

הצדדים המשיכו בשלהם, חרף העדר החלטה שיפוטית המתירה להם לעשות כן, וביום 31.1.10, הגיש המבקש תשובתו לתגובת המשיבה ב"בקשה השניה".

עד כאן סקרתי את השתלשלות התנהלותם של הצדדים במסגרת הבקשה לאישור.

יאמר כאן ועכשיו, כי אין בדעתי להמשיך ולאפשר התנהלות כגון דא הן במסגרת בקשת האישור והן במסגרת ניהול התיק העיקרי, ככל שזה יישמע. לא יתכן, כי המבקש ומנגד המשיבה יוסיפו להציף את תיק בית המשפט בשלל "תגובות" "תגובות לתגובות" "הודעות לתגובות" והיד עוד נטויה, מבלי שנתבקשו הם לעשות כן ו/או מבלי שביקשו את רשותו של בית המשפט לכך.

מעבר לעובדה כי הצדדים מתנהלים כמי שאינם כפופים לסדרי הדין המקובלים והנוהגים מקדמת דנא, הרי שהמקרה שבפניי הינו דוגמא מובהקת לכלל לפיו "כל המוסיף גורע", שכן עיון בשלל התגובות אשר הוגשו ביחס לבקשת האישור, מעלה כי הצדדים גלשו לפסים אשר אין מקומם בהליך משפטי, וודאי לא בערכאה דכאן. שלא לדבר על הסרבול הרב שנגרם על-ידי הוספת כתבי טענות רבים לתיק, הן לנוכח גדרי המחלוקת הטעונה הכרעה, והן מבחינת תוספת המשקל לתיק.

אשר על כן, הנני לקבוע כי באשר לבקשת האישור, בית המשפט לא יזקק לכתבי טענות, אשר הוגשו מטעם מי מהצדדים לאחר תגובת המשיבה מיום 5.10.09 וברי כי האמור בכתבי הטענות הנוספים, לא ישמש את ביהמ"ש בבואו להכריע בבקשת האישור.

באשר למתווה שהוצע על ידי השופטת אבניאלי, לנוכח הסכמת הצדדים כי הכרעת בית המשפט בבקשת האישור, תינתן על סמך החומר המצוי בתיק המשפט ובכפוף לאמור לעיל, הנני לקבוע כי ההכרעה בבקשת האישור תיעשה בהתאם לתקנה 241(ד) לתקנות סד"א.

אתייחס עתה אף לבקשת המבקש להגיש סיכומים בכתב מטעם הצדדים.

נראה כי דווקא המבקש וחרף הכתוב על ידו בסעיף 16 לבקשה השניה, הוא העומד על זכות "המילה האחרונה" בתיק הנדון. לאחר מתן ההחלטה המתירה למשיבה להגיב בקצרה לתשובת המבקש לבקשת האישור ובפרט, כאשר הצדדים הביעו הסכמתם כי החלטה בתיק הנדון תינתן על בסיס החומר המצוי בתיק (ויובהר, הכוונה היא לחומר שהיה מצוי בתיק בית המשפט ביום 5.10.09), היה על המבקש לכבד את החלטת בית המשפט ולמצער, להגיש בקשה להגיב לטענות המשיבה ובכך, לאפשר הכרעה בבקשה. אלא שהמבקש עותר כי "זכות המילה האחרונה", כפי שהוא עצמו מכנה אותה, תישמר לו מבלי שניתנה לו הרשות לעשות כן.

לנוכח התנהלות הצדדים עד כה, יש יותר מאשר "רגליים" לחשש כי מתן אפשרות להגיש סיכומים, ולו קצרים, תשמש בידי הצדדים כזירת ניגוח נוספת ואף כאמצעי להרחבת היריעה הטעונה הכרעה בשלב זה.